לג בעומר

בימי הספירה אנו מזכירים זכרם של תלמידי רבי עקיבא, שהוא שורש תורה שבעל פה, ומימיהם אנו שותים ומשביעים נפש שוקקה לתורה, ויש בכך הכנה לקבלת התורה. לפי מסורת האר"י ז"ל, ל"ג בעומר הוא יום הסתלקות רשב"י, מגדולי תלמידי ר' עקיבא, וחשוב לקראת יום הילולא זה לעיין בתורתו ובשיטת למודו.

גם דאגה למשפט התורה בישראל צריך שייעשה מתוך כינוסה ואיחודה של תורה, ולא בפיזורה.

עניינו של רשב"י להגיע למדרגה כזאת בתורה שהתורה באופן טבעי תקרין על המציאות לא באופן מכוון אלא ממילא, כלומר מתוך שהעולם מלא בתורה ממילא כל הדברים מגיעים לתיקונם, ולכן מובא בזוהר שבעת עצירת גשמים רשב"י לא התפלל על כך אלא למד תורה.

בל"ג לעומר אנו שמחים על שפסקו תלמידי ר' עקיבא למות וגם על גילוי תורת הפנימיות ובעצם אלו שמחות שמשלימות זו את זו; ר' שמעון מגלה אורה שלא יכולה להתחבר למציאות רק עם חזרתו פעם שניה למערה והעמקה נוספת הוא מגלה את החיבור של האורה הגדולה למציאות של העולם הזה.

שמחה ביום זה על שזכינו לגילוי פנימיות התורה; נפלאות רשב"י; רשב"י התייחס לייסוריו כאל דבר חיובי משום שבזכותם הגיע למעלתו.

זכה רבי שמעון בר יוחאי למה שלא זכה אף גדול בישראל שכל ישראל חוגגים את יום ההילולא שלו; רשב"י מגלה חכמת הניסתר; הוא שייך להנהגה ניסית נעשו לו ניסים וגם מופתים נעשו על ידו; הגאולה תבוא כשתתגלה תורתו.

באותו יום שרבי שמעון בר יוחאי עמד להסתלק מן העולם, התאספו אצלו תלמידיו הגדולים והיה רבי שמעון שמח שמחה גדולה. תאור יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי כפי שמובא מהזוהר.

עץ החרוב שנברא לרשב"י במערה היה נהפך בכל ערב שבת לעץ תמר. החרוב הוא עץ של "כסף" והתמר הוא עץ של "תורה". רשב"י היה עם כל שכבות העם, וגם עם מי שעמלים כל השבוע בהשגת הכסף ורק בשבת הם לומדים תורה. והוא מקושר אל כל שכבות העם גם כיום.

בירושלמי מסופר שהיו לבר כוכבא מאתיים אלף חיילים קטועי אצבע ומאתיים אלף חיילים שרכבו על סוס ועקרו ארז מהלבנון, אי אפשר לעקור ארז באופן הזה, ותיאורים אלו הם סמלים בתורתו של ר' עקיבא, וגם יחסי התלמיד והרב שבין רשב"י לר' עקיבא הם סמליים.

מדוע אנו מהללים ומנציחים לדורות את פועלם של רבי עקיבא ובר כוכבא? האם מלחמתם ברומאים לא הייתה קרב אבוד מראש שהביא אסון לאומי על עם ישראל?